שביזות יום א'

הכול היה מוכן לשבוע של גן עדן , אפסנתי את הילד הצורח עם האימא , הלכתי לחברים , איפה שניתן לצעוק מבלי להרגיש רגשות אשם , היו פיצוחים , הייתה חברה טובה , אלפי צהובים ביציע , מכבי אחרי מהפך הרואי בחצי הגמר שאמור היה לתת לה סופר מוטיבציה ואמונה ביכולת , צסק"א לא בשיאה , והמחליפים של מכבי בעניינים , גם אלו עטופי קורי העכביש כמו ליאור אליהו , או אלו עם חצי רגל במועדון קשישי גבעתיים כמו דרק שארפ , משהו הריח באוויר כאילו משהו נפלא עומד לקרות , ומעל הכול לצביקה באמת ,באמת הגיע הפעם , גם בגלל קטש גם בגלל הגורל , גם כי אלוהים חייב פעם אחת לעשות צדק , רק שכחתי כמה דברים קטנים....

 

צביקה על הקווים , ארבל משדר ומעל הכול בצד השני עומד הגאון ירום הודו , אוטורה מסינה  , איך בכלל יכולתי לחשוב שזה ייגמר אחרת?

 

שמנתחים את זה בצורה קרה , הסיכוי היחיד לניצחון של מכבי יכול היה לבוא אם 2 תנאים היו מתקיימים , אחד זה משחק בינוני של צסק"א והשני משק שיא של מכבי , התנאי הראשון הושג , השני כלל לא , אי אפשר לנצח את צסק"א גם ביום לא מרשים שלה , אם ניקו קולע נקודה אחת וקורס שוב מול הפיסיות בצבע , ויותם הלפרין כלל לא קיים , אם הרוסים מענישים אותך על כל טעות , זה פור גדול מדי להחטיא שלשות חופשיות , או ליי אפ מהגיהינום של גארסייה , בשורה התחתונה זה לא היה כוחות , לא רק בגלל הרוסים , גם בגלל שמכבי הייתה רחוקה משיאה.

 

זה לא אותה הרגשת הריקנות הנוראית כמו אחרי ההפסד לספליט , או ההפסד לפאו של קטש , זה גם לא המחנק הנוראי בגרון לאחר שהשושלת של פארקר נוצחה ב 2006 , יש פה מין השלמה עצובה שכזאת , שאת הקיר הזה כנראה לא היינו מסוגלים לעבור , שצסק"א הייתה גדולה עלינו , שלא היו לנו את הכלים להתמודד , שזה הריח כמו הפסד כבר אחרי כמה דקות , שאין סיכוי מול מכונת הכסף בידיו של הארכי רוצח מסינה.

 

גם ההתבטאויות לפני לא כ"כ בישרו אמונה , פתאום מזרחי מדבר על השיג בעצם העפלה , פדרמן ממשיך את הקו שאופף אותו מאז שהגיע למכבי ובכלל לא מתרגש לא מזה ולא מזה , זה לא יהיה נורא אם נפסיד את כל התארים העונה , אפילו צביקה , האיש ונפנופי הידיים , נראה קצת מדוכדך לפני , כנראה ראה איזה קלטת או שניים והבין מה עומד מולו , האם המכביזם מת?

 

לצערי נכון לעכשיו התשובה לשאלה הזאת היא כן , הוא מת כי המכביזם שהתעורר לו לפתע בחזרה ההרואית מול סיינה , כבה בבת אחת , לאחר שטאו הפסידו לצסק"א , פתאום את תחושת ההתעלות והשיכרון , החליפו דכדוך ותחושת השלמה של הפסד , אני לא מדבר על עצמי , שאני מדוכדך ופרנואיד מטבעי , אני מדבר על אותם האנשים שמעולם ההשלמה עם הפסד לא עלתה על בדל שפתותיהם , וכיום מדברים על הפסד אליפות כאילו זה דבר שמתקבל על הדעת , וייתכן שיקרה , אני מדבר על מאמן שאחרי הפסד מרכין את הראש ואומר שהם היו טובים יותר , ושכל מה שניסינו לעשות לא הלך , ושזה לא היה כוחות מההתחלה , אני מדבר על שורה של שחקנים וותיקים יתר או פחות שהלכו לחדר הלבשה ודיברו עם העיתונאים במין כזאת שלוות נפש כאילו לא כרגע הפסדת תואר שעבדת עבורו עונה שלמה.

 

ואולי הוא לא מת? אולי הוא רק במצב של גסיסה זמנית ויתעורר שוב כאשר נבין שלא מקבלים הפסד בליגה כי הראש שלנו באירופה , אולי הוא יחזור לחיים שנפנים שאותה פנאטיות , של ניצחון בכל מחיר , של רצינות בכל משחק אפילו אם מדובר במשחק ראווה, רק אותה פנאטיות שהביאה את הקבוצה הזאת לכל כך הרבה הישגים , רק היא מבדילה אותנו משושלות אחרות כמו מילאנו או ספליט , שאיפה הם היום ואיפה מכבי. אולי הוא לא מת אם דרק שארפ וכספי לא מוכנים לתת דאנק קל וחוטפים על זה עבירה בלתי ספורטיבית , גם שהמשחק גמור, אולי הוא עוד יחזור המכביזם , אחרי שבאטיסטה בכה ,  אולי.

 

אני לא אוהב פאתוס , מתרחק מכל מני דביקויות כאלו ואחרות , אבל אני רוצה להודות לכמה אנשים שנתנו לנו בכל זאת עונת יורוליג מרתקת. תודה לצביקה שהוציא אותנו מהריסות עודד קטש והוביל אותנו למסע מופלא , תודה לדרק שהוכיח שוב בפעם המי יודע מה שהוא המכביסט הכי גדול ב 20 השנה האחרונות , תודה לליאור אליהו שלמרות שסופסל כל העונה עלה לכמה דקות כדי לתת את הכל , תודה לגארסיה ולבאטיסטה שהביאו לנו את הלהט הדרום אמריקאי , תודה ליותם שנתן עונה מצויינת , תודה לביינום שהוכיח שהסבלנות משתלמת , תודה לניקו על הזכרונות , תודה למוריס על הדומיננטיות , תודה לפייזר על העוצמה , תודה לדיויד על הצליפות , תודה לכספי על הכישרון , תודה לקאמינגס שניסה ותודה לטל שחזר. תודה לכם חברים צהובים שלי.