על זמני

התוצאה 32-20 , עונה נוספת מסתמנת כהולכת לעבר כישלון מהדהד , אני לא יודע מי לחש ומה לחשו , אני יודע שבתוצאה הזאת , ברגע המכריע הזה , במשחק הזה , המכביסט הכי גדול בתולדות הקבוצה , נכנס למשחק , ומאותו רגע , כאילו הר געש צהוב , התפרץ לו.

עוד לפני השלשה הראשונה , עוד לפני המהלך ההזוי של הכידרור הכפול , עוד לפני שהוא בכלל נגע בכדור , כניסה אחת לפרקט , עשתה את מה שכל האימונים עד כה , כל התכנונים וכל הניתוחים , לא עשו , כניסה אחת לפרקט , שינתה את כל מהלך המשחק , אולי יזכרו מהמשחק הזה את הרבע השלישי , של השופטים , אולי את השלשות של טל , אולי את הפיזוזים של פיני , או את העינטוזים של ארויו , אני אישית אזכור את הרגע הזה , איך ברגע אחד , מכבי ת"א הפכה מעוד קבוצה מפוחדת , לאותה מכונה צהובה , שלא ניתן לנצח אותה , לא מאותו רגע והלאה , לא באותה משחק , ולא משנה מול איזו קבוצה.

יגידו שהוא אומנם מכביסט , אבל לא הגדול מכולם , יגידו שהוא לא באמת משלנו , שבכלל החיים שלא במקום אחר , אני אומר שסמנטיקה לא מעניינת אותי , אני אומר שלרוב ייצרב בתודעה שמיקי ברקוביץ' הוא המכביסט הכי גדול אי פעם , אני אומר ששארפ לעולם לא היה משחק בקבוצה אחרת בישראל , אני אומר ששארפ וויתר על האגו השלו למען הקבוצה , והיה מוכן לפנות את הדרך , על גבו , על חשבונו , לפעמים גם על חשבון רווחתו למען הקבוצה , אני אומר ששום שחקן בתולדות הקבוצה לא היה מוכן להגיע ממצב שהוא נגע באלים , כדי לחזור ולהיות בן תמותה , אני אומר שהיו שחקנים שלא היו מוכנים לא לשחק שלשה חדשים ולהכנס במצב של חצי הפסד , אבל לא שארפ , לא הוא.

השחקן שהחל את חייו הספורטיבים בישראל , כמכונת ירייה של קבוצה דרג ג' , הפך להיות במכבי סוג של אנרג'ייזר מהספסל , למציק סידרתי של רכזים , ועם יכולת לקלוע שלשות שהוא חופשי , עם השנים הוא הפך לסמל של מועדון שלא מוותר , שלא מוכן לקבל הפסד , שלא מסוגל להתפרק ולהעלם ,סמל על זמני של קבוצה בלתי מנוצחת , בלתי נתנת לשבירה, באותם דקות שדרק שארפ נכנס למשחק המכריע , אלפי האוהדים של מכבי לא ראו גארד מזדקן 180 בקושי ,ששיאו מאחוריו , הם ראו את המועדון שעל בירכיו הם גדלו , הם ראו את ברודי סוחף את הקבוצה לנס בדלונה , הם ראו את בורטרייט קולע וקולע בגמר 77 , הם ראו את מיקי ברקוביץ' קולע סל נצחון מול הפועל ר"ג , הם ראו את דורון ג'מצ'י קולע מחצי מגרש נגד ציבונה , הם ראו את קטש קובר את הפועל ירושליים בגמר הגביע , הם ראו את שארפ (כן אותו שארפ) קולע את סל הארכה הכי מפורסם שיש מול ז'אלגיריס , הם ראו את התקווה , את מכבי הגדולה שלא מוותרת , לא את חבורת המדוכאים שהסתובבה עד אותם רגעים על המגרש.

וזה מדבק , זה הכניס אנרגיות לא רק לקהל , אלא גם לשחקנים , פתאום שום כדור הוא לא אבוד , פתאום החישובים מי משחק שנה הבאה או לא כבר לא שיחקו תפקיד , פיתאום זה לא משנה מי משחק ועל מי הוא שומר, שחקן קטן , ששיאו מאחוריו , שעונה שלמה כמעט ולא שיחק , עשה את מה ששום מאמן ואף תרגיל לא מסוגל לעשות , הוא גרם לנו , לשחקנים , וגם לקבוצה היריבה להאמין שפה זה מסתיים ומפה כל תוצא אחרת חוץ מניצחון למכבי לא תהיה פה.

 אז עזבו אותי מצ'אק איידסון , או מוינשייבסקי , וגם אם יביאו את לברון ג'יימס למכבי ת"א , ברגעים הכי קשים , תנו לי רק את דרק שארפ , הכל כבר ייסתדר מעצמו.